טיול לנורמנדי – היום הראשון
😳ברגע שניסיתי להרים את המזוודה שלי הבנתי שאין מצב.
🕑שתיים בלילה, המזוודות פתוחות לרווחה על הרצפה מול שער הכניסה לשדה התעופה ואנחנו מעבירות חבילות קמח וחמאה מכאן, בקבוקי יין ומערוך לשם, עד שהגענו למצב שמשקל מזוודות מאוזן יותר.
✍️הגענו מוקדם יחסית, התור לא ארוך מדי ואנחנו מתקדמות בקצב טוב, סך הכל אנחנו די מרוצות מעצמנו.
כשניגש אלינו הבודק הביטחוני וביקש את הדרכונים שלנו לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך דרמתי. ניצן שלפה את שלה ואני את שלי.
הוא פותח את שלי, מסתכל עלי ושואל "ברכה?".
ברכה?? אני לא מאמינה למה שאני שומעת…אני חושבת לרגע שאולי רשום בדרכון את שמות ההורים שלי והוא התבלבל… אבל תוך כדי הרגשתי שאני במצב בלתי אפשרי, לא…..לא יתכן שלקחתי את הדרכון של אמא שלי??
איך יכול להיות?
הרי סידרתי את הכל כל כך יפה…זה לא יתכן!
אני בודקת בתיק שלי… ואין, אין דרכון אחר.
לשנייה ממש הרגשתי איך מגדל קלפים קורס לפני ואין לי שליטה, אבל בשניה שלאחר מכן ולמרות שהראש מבולבל לגמרי והלב דופק, ניסיתי לחשוב על פתרון.
✍️שלוש וחצי בלילה, בעלי שנשאר בבית לא ענה לטלפון, ניסיתי להתקשר ליעל ולמזלי היא ענתה מייד. הייתה לה משימה כפולה: להעיר את בעלי ולמצוא את הדרכון שלי. חן חן ליעל 💕, ישר כוח לבעלי 💕 ותוך פחות משעה הדרכון שלי היה בידיי ונכנסנו שוב לתור, שהפעם היה ארוך מהרגיל…
אני עדיין המומה ממה שקרה ועד היום אין לי הסבר לבלבול הזה.
✍️ התור מתקדם לאט עד שנגשת דיילת ושואלת בקול אם יש בתור כאלה שנוסעים לפריז…. ואז ניצן ואני מגלות שאנחנו כמעט לבד בתור הארוך הזה…הדיילת שולפת אותנו מהתור, לוקחת אותנו לדלפק ודקה לפני שהמזוודות עולות למסוע אנחנו מתבשרות שאנחנו שארית.
😨המטוס מלא, ואם אף אחד מהנוסעים לא יתנדב לרדת ממנו תמורת 300 דולר פיצוי, אנחנו נשאר כאן, עד לטיסה הבאה.
בראש שלי אני עושה חישובים, הרי תכננתי את היום הזה לפרטי פרטים, יש לנו רכב לקחת מהשכרה בפריז, יש לנו כרטיסי כניסה לגינה של מונה בשעה מדויקת, יש לנו בשרים במזוודות וגם דברי חלב וגם בצק לקרואסונים שאסור שיפשיר מדי… הם מציעים לנו 300 דולר אם נסכים לעלות לטיסה אחרת, אבל שום כסף לא יכול לפתות אותנו… אנחנו נחושות מצד אחד, מצד שני מבינות שלא הכל בידינו, והזמן ממשיך לתקתק. עד שלפתע ניגשת אלינו דיילת: "אתן עולות! רוצו! האוטובוס מחכה לכן!"
🏃♀️בשניה אחת המזוודות שלנו עולות על המסוע, ואנחנו רצות אחוזות אמוק, 🏃♀️ חוצות את הדיוטי פרי, 🏃♀️רצות לאורך המסדרונות הארוכים. כשאני רואה שניצן רצה הרבה יותר מהר 🏃♀️ ממני אני מנסה להיות בקצב שלה, אז אני עולה על המסוע שעליו קבוצות של אנשים עומדים רגועים ומפטפטים ביניהם בזמן שהם מובלים לאט. אני נכנסת בהם 🏃♀️, דוחפת מימין ומשמאל 🏃♀️ומגיעה יחד עם ניצן לעמדת בידוק לפני העלייה לאוטובוס.
כולם יושבים שם ואנחנו מתפרצות 🏃♀️ פנימה חסרות נשימה. הדלת נסגרת והאוטובוס סוף סוף נוסע ומוביל אותנו למטוס… ✈️אנחנו מגיעות לכניסה, מחפשות את מקום הישיבה שלנו ועדיין לא מאמינות שהנה אנחנו בפנים!
✍️מצאנו את המושבים שלנו. מאחורי יושבים שני ילדים צרחנים 😤שבועטים על המושב שלי בלי סוף,😤 אבל למי איכפת! העיקר שאנחנו בפנים!
🤢אנחנו כמעט נחנקות מהכריך מוצרלה של אסף גרנית, הייתי רוצה לראות אותו אוכל את הכריך הזה ונשאר בחיים😠!! אבל למי איכפת, העיקר שאנחנו בפנים!
✍️השעה 9 בבוקר, Bonjour Paris!!!
🌞עם ברט צמר על הראש אנחנו עומדות בתור לקבל את הרכב ששכרנו. בצרפת לא שמעו על מזגן והמצח שלי נוטף מים, השיער מגרד, אבל למי איכפת!
✍️קיבלנו סיטרואן חדשה מהממת!! היידה!!
המסע שלנו מתחיל, ניצן שמה וואיז ופנינו לג'יברני, קומונה השוכנת 80 ק"מ מערבית – צפון מערבית לפריז, באזור נורמנדי. מקום הידוע בעיקר כמיקום הגן והבית של האמן הידוע קלוד מונה.
✍️כיוון שגדלתי בצרפת הכרתי היטב את כביש הארצי המוביל לג'יברני, אבל הפעם הדרך הייתה שונה. אנחנו נכנסים לכפרים שמעולם לא שמעתי את שמם, לוקחים שבילים עקלקלים… פייר? הדרך מהממת, 🪵🌳🍀🌼🌺יערות, שדות… אבל אני עדיין לא מבינה לאן לוקח אותנו הוואיז. מה גם ששריינתי כסף כדי לשלם לשתי תחנות תשלום אגרת כביש שאנחנו אמורות לעבור על פניהן, והן לא מגיעות!
ניחה, אנחנו סופו של דבר בג'יברני! מזג אוויר חם 🌞 ואני מרגישה כיצד הברט שלי מוחץ לי את המוח, ומשחזרת בו את כמות הסוודרים שהעמסתי במזוודה…אבל למי איכפת! העיקר שהגענו!
😍נפלאות נגלות בפנינו… כזה יופי! הפרחים היפיפיים משתלבים עם השבילים והדרכים בצורה כל כך טבעית והרמונית, הגשרים משקיפים על האגם מלא בנופרים יפיפיים. 🧚אנחנו הולכות בין השבילים הרבים ומשתכרות מהיופי, מבינות לגמרי כיצד הגן היווה השראה לכל כך הרבה מיצירותיו של מונה, איך אפשר שלא!
🧙♀️בדרך לרכב אני קונה כובע קש ומעיפה את הברט. הכובע הזה ילווה אותי נאמנה בכל הטיול… כמעט…עד ש..
🚗הסיטרואן המהממת שלנו מחכה לנו וגם הפעם וואיז לוקח אותנו דרך כל השבילים הצדדיים. ניצן ואני משתאות מהיופי הנגלה לפנינו, הבתים המיוחדים וכל הירוק הירוק הזה, עזים, פרות, הרים, יערות… אנחנו מרגישות ביקום מקביל.
✍️בלי להרגיש אנחנו נוסעות עוד כ- 100 קילומטרים ונכנסות לשביל צר שבשני צדדיו עצים שופעים שמצלילים על השביל. אנחנו פותחים את החלונות, נוסעות 10 ק"מ לשעה ושואפות את הריח המיוחד על האדמה, העצים, הלחות והפריחה.
🏘️הדומיין נמצא מימין, שער עץ יפה מקבל את פנינו ואנחנו נכנסים פנימה לאט: דשאים, עצים, ת🐓רנגולות🐑, עזים ובקצה השביל – הבית שלנו.
🙎🏻♂️מקבל אותנו בעל המקום ניקולה, ניקו בשבילכם. ניצן נזהרת לא להגיד לו שזה שמו של כלבה.
🍺בתחושה של סיפוק ועייפות גדולה אנחנו לוגמות בירה צוננת מהבציר של ניקו ומנשנשות בוטנים מלוחים שהבאתי מהבית. יש קצת יתושים, אבל למי איכפת?
✍️תשע בלילה ועדיין אור בחוץ. ניצן ואני ניגשות למנגל, מגיע לנו ארוחה חמה וטעימה. בתפריט: מרגז, צלעות כבש ותפוחי אדמה. רצינו לבשל את תפוחי האדמה במים תחילה אבל כיוון שלא הצלחנו להפעיל את האינדוקציה, עטפנו אותן בנייר כסף וזרקנו אותן לאש. מעולם לא ראינו אותן עוד. אבל למי איכפת. את צלעות הטלה תיבלנו בעלי דפנה טרייה שגדלה שם…מעדן! המרגז היה חריף ועצבני בדיוק כמו שאני אוהבת והיין היה במקום כדי לכבות את השריפה.
🏃♀️זה היה יום ארוך, מקלחת טובה היה הסיום הכי טוב שיכולנו לאחל לעצמנו.
כמעט פרשתי לישון אבל נזכרתי 🙄 בבצק קרואסונים שהבאתי מהבית… רידדתי אותו, יצרתי מאפים קטנים ממולאים בשוקולד וסידרתי אותם על תבנית אפיה שהבאתי מהבית, מחר בעז"ה אאפה אותם.
לילה טוב, מחר יום חדש.
