כ 10 ימים בחוות אל רוזולצייו השאירו עלי רושם חזק. המקום כל כך יפה, מסובבים את הראש ל 360 מעלות ורואים רק יופי. אין בטון, אין עמודי חשמל, אין רעשים. הכל ירוק ושקט.
אני שומעת ציפורים, את חלקם אני מזהה מהבית וחלקם חדשים לי.
המבנה שבו התגוררנו משומר כל כך יפה, אבנים, עץ, מפות כותנה. בעלי הבית מאוד מקפידים על הכל שיהיה מושלם, הרמוני ונעים.
העבודה עם השף סטפנו הייתה נעימה מאוד, איש נעים הליכות בעל ידע אין סופי, למזלי דובר גם אנגלית וגם מעט צרפתית. למדתי הרבה ממנו, על חומרים תהליכים וטעמים, ואני מקווה ללמוד עוד בהמשך.
הצוות המקום מקסים, המנקות, המלצריות, דיברו איתי באיטלקית ואני רק חייכתי ואמרתי ״ סי סי״ גם אם לא הבנתי כלום.
Galia Yanay שאירגנה את הכל היא דוגמה למצויינות, על הכל חושבת, ממשיכה גם כשעייפה, לא מוותרת על כלום. יש הרבה מה ללמוד ממנה.
המטיילים שהגיעו היו ללא ספק הקצפת והדובדבן, לא חשבתי שאפשר כך להיקשר לאנשים. אני שרגילה לעבוד בעיקר בעצמי עם עצמי, גיליתי כמה אני אוהבת להיות בחברה של אנשים, אני אוהבת את ישראל ואת הישראלים, עם ישראל חי.
אתמול הם חזרו לארץ מלאה חוויות ואני, הצרפתיה הסנובית כבר מתגעגעת ומקווה לפגוש אותם בארץ, לשמוע את החוכמות שלהם ואת הצחוק המתגלגל שליווה את כל הימים איתם.
עכשיו אני כבר במקום אחר, מלון עתיק בעיר מונטופלי בצפון טוסקנה. עוד מעט נכשיר את המטבח ונתחיל לעבוד לקראת קבוצת המטיילים החדש. שצריכה להגיע.
פגשתי כבר את השף, איש גבוה…מאוד. נשמע נחמד, כמו בכל התחלה חדשה יש בי חששות.
אני מתגעגעת הביתה, הילדים הקטנים מושפעים מהמצב הבטחוני גם אם זה רחוק מהם, הם כבר סידרו את המקלט ותרגלו כיצד לרדת מהר עם האוגרים והארנבות.
נולדה לי נכדה, אמה שמה, היום היא כמעט בת שבוע, ורק תמונות ראיתי. אני משתוקקת להחזיק אותה בידיים, אמה קטנה שלי.
