רציתי שניצן תכיר את אטרטא Etretat, שהיא תטעם מכל מה שיש לנורמנדי להציע, ובמסגרת מספר הימים שהיה לנו הרגשתי חובה להכניס את החלק הצפוני שלה.

העיר אטרטא מוכרת בעיקר בזכות רצועת החוף שמשני צדדיה צוקי קירטון דרמטיים המתנשאים לגובה 90 מטר (Les Falaises D' Étretat) ובהם תצורות של קשתות יפיפיות הנטועות באוקיינוס האטלנטי.

ידעתי שניצן תדע להעריך את היופי הזה, כפי שמיטב האומנים האימפרסיוניסטים ידעו והנציחו בציוריהם ולכן שיבצתי את אטרטא בטבלת האקסל שלי. אבל הכנסתי בו גם קצת פלפל…

אני יורדת מהמדרגות בזהירות.

עכשיו זום:

ניצן במטבח, ביד אחת מקפיצה קרפים וביד השניה מוציאה מהתנור תבנית עם אפרסקים צלויים בחמאה וסוכר – בוקר טוב אמא, ארוחת הבוקר מוגשת.

חלום!

אנחנו סועדות במקום הקבוע שלנו, בשקט, בין העצים, אוכלות לאט, שותות לאט, אומרות שלום למונקי החתול ולשלושת התרנגולות שקבעו להן בית מתחת לשולחן שלנו.

לאט אני מכינה לנו כריכים עם לחם מחמצת שאפיתי, מכניסה לתיק גם פירות ובירות, בנוהל ומכינה את ניצן: היום ניסע על אופניים המחוברות לרכבת. יש שאלות? וגם אם כן תחכי שנגיע.

אנחנו עולות לרכב ומכוונות את וואיז לתחנת רכבת של LOGES LES, 50 דקות נסיעה בין שדות וכפרים.

תראי ניצן, איזה יופי של חיטים!!

מה יש להם לילדים האלה? חושבים שהם יכולים ללמד אותי עברית רק בגלל שאני צרפתיה!

מי לימד אותם דיכוטומי? אמא את ממציאה

מי חשף אותם ל- לז? אמא זה לא קיים

מי פתח ב "אליבא ד"? אמא

מי הסביר כדלקמן? אמא די לחרטט

אז תבדקי ניצן ותראי שיש חיטים…אמא לא אומרים חיטים נקודה.

ניחה, ממשיכה בדרך, אני שותקת

וחוץ מזה אמא, מה זה אופניים קשורות לרכבת?? את רוצה שנתעופף?

ניצן ואני מתיישבות במושבים הקדמיים ומקשיבות להסבר: מתחנת המוצא של Les Loges שבה אתם נימצאים ועד ל- Etretat, תסעו על קו רכבת ישן, דרך נופים כפריים האופייניים לאזורנו, ותחשפו לעמק נפלא. המסלול בין 6 קילומטרים בירידה ויקח לכם כ- 30 דקות. הקפידו על מרחק אחד מהשני.

אז לא, אנחנו לא מחוברת לרכבת, אלה למסילות הרכבת, וזו ירידה, וזה מחליק וזה מהיר.

וזה מגניייייב!

אנחנו מפדלות וזה עף קדימה!! אין צורף להתאמץ בכלל, הרוח על הפנים, השיער עף באוויר אני מרגישה על הרלי דוידסון יאאאאהווווו, מי יעצור אותי!! אנחנו טסות בין השדות וכפרים, אומרות שלום לסוסים הדוהרים איתנו, והמראה נפלא והחוויה מושלמת אנחנו מנסות לצלם אבל מפחדות שהטלפון יעוף, אנחנו מתמוגגות וצוחקות בקול, אח! כמה זה טוב!

משם אנחנו עוצרים לקנות קצת סובניר וממשיכות ישר לחוף הים.

איזה מחזה נפלא! איזה אוויר נעים! מעלינו חגים שחפים. ואם אתם מדמיינים ציפורים לבנים דקים וענוגים, תשנו את הדימיון מייד. הנ"ל גדולים, רחבים ובלי טיפת פחד.

תחילה אנחנו צופים על הים והחוף מלמעלה ואז לאט-לאט יורדות על חלוקי ים לבנים שמצפים את כל השטח, עד לכניסה לים ממש. בזהירות אנחנו הולכות עד למקום מוצל, פורסות שמיכה ומתענגים על היופי. האוקיינוס, הצוקים. רק לשבת ולספוג את הרגעים האלה.

אנחנו פותחות בירה צוננת, מתעלמות מחלוקי הנחל שאנחנו יושבות עליהם (בפעם הבאה נביא מזרון יוגה) ונהנות לראות את השחפים צוללים למים ויוצאים מהם עם דג.

פחות נהנות כאשר הן חגות מעלינו כשאנחנו מוציאים את הכריכים.

ניצן אוחזת בכריך, ולפני שהיא לוקחת ביס היא משתפת אותי: "זה מלחיץ, ראיתי שחף חוטף אוכל מילד" לא הספקתי להרגיע אותה כי ממש באותו רגע אני רואה שחף טס לעברה במהירות שיא, אני צועקת אאאאאההה והוא כבר חטף את הכריך שכמעט היה בפה שלה והתעופף הלאה.

שתינו המומות. טראומה!

איזה כוחניות יש בציפור הזה! אנחנו לא מעיזות להוציא שום דבר מהתיק, זה יחכה.

משפחה קוראנית שישבה לא הרחק ממנו הגדילו לעשות: הקימו אוהל קטן, והילדים נכנסו פנימה כל עוד רצו לאכול. חכם!

אחרי ששבענו מהחוף עלינו שוב לעיר וטיולנו ברחובות עד שהגענו לתחנת הרכבת של אטרטא. הפעם עלינו לרכבת בצורה הקונבנציונלית ותוך עשר דקות כבר הגענו למקום שבו חנינו את הרכב ונסענו חזרה לדומיין.

תוך שתי דקות היינו כבר בג'קוזי ותיכננו מה לאכול.

ידענו שנרצה לעשות על האש וכבר הורדנו למקרר צלעות כבש אבל מה עוד?

ניצן הציעה שנכין פיתות ואז עלה לי רעיון.

על השולחן שבגינה התחלתי להכין בצק פשוט מקמח שמרים מים מלח, במרקם יציב יחסית ונתתי לו לתפוח כשהוא מכוסה. אני עובדת ואני לא מאמינה ששום יתוש לא מתקרב אלי, איזו הקלה!

במטבח אני מכינה ריבת בצל עם טימין ופרוסות דקות של לימון ויוצאת איתם לגינה.

עכשיו הקטע הכיפי. עוד יין שניצן מוזגת לי ואני פותחת את הבצקים לפיתות עסיסיות, מורחת עליהם שיכבה נדיבה של ריבת בצל לימון, מעל מניחה צלע של כבש מוברש בשמן זית מלח ומרווה. כל פיתה וכבשו, מונח על נייר אפיה.

מצויידות בכמה מרגזים, בקבוק יין ומגש פתות כבש אנחנו צועדות לכיוון המנגל.

הערב אני מרגישה הרבה יותר ביטחון לגבי השליטה שלי בהדלקת האש ובתחזוקה שלו, התנועות שלי מדוייקות, ואני נושפת נשיפה בוטחת איפה שצריך. האש מהממת.

ניקו עובר ומשתהה כשרואה את מגש הפיתות עם הטלה מעל, שאל באיזה איטליז קנינו את הנתחים ולא האמין שגם את זה הבנו מישראל. אני מסבירה לו על המנה והוא מקשיב, אבל ניראה לי שהוא לא הבין כלום, הוא עוד היה בהלם ממראה הפיתות, אין דברים כאלה בנורמנדי.

אנחנו לוקחות את השלל לפינת האוכל שלנו. הפיתה קריספית מבחוץ אבל רכה כמו עננים מבפנים, הטלה עשוי באופן מושלם עם קראסט עדין. הבצל עם הלימון באים ומחברים בעדינות את הכל לכדי ביס מושלם. שלוק יין כדי לעכל את הרגע ואז דממה עד לעצם האחרונה. זה היה טוב!

אנחנו ממשיכות לשבת, רגליים על הכיסאות, מקשיבות לציפורי הלילה, לא בא לנו לזוז.

לילה טוב, מחר יום מיוחד.